יום חמישי, 22 ביוני 2017

האם עלוני שבת צריכים גניזה?

תשובה: יש מחמירים וניתן להקל להשליך לאשפה בתוך שקית ניילון אטומה.
הרחבה:
יש מצווה בתורה לאבד מקומות וחפצים שמשמשים לע"ז. מצד שני יש איסור מהתורה לאבד ולפגוע בדברים ששם ה' נקרא עליהם (כמו מזבח או ספר תורה וכד').
לכן מחיקת או אף רק איבוד אחד משמות ה' שנכתב בקדושה אסור מהתורה.
עם זאת שם ה' שנכתב ע"י 'מין'- מישהו שמאמין בנצרות או שאר אמונות טועות לא רק שמותר אלא אף מצווה לאבד מהעולם ואמרו חז"ל "ספר תורה שכתבו מין ישרף!"
מהנ"ל רואים שהשאלה אם מותר/מצווה או אסור לאבד את הדברים תלויה בכוונה שבה הדברים נכתבו וכן בשאלה אם יש שם הזכרת שם ה'.
עם זאת כמובן שגם אם אין איסור מהתורה לאבד דברי קודש שלא נקרא עליהם שם ה' בצורה מפורשת וודאי שיש חובה לכבדם ולא לזלזל בחפצי קודש בהשלכתם למקום טינוף בצורה מזלזלת. לכן תקנו גניזה בצורה מכובדת לתשמישי קדושה שהתבלו.
לכן לשאלתנו:
אקדים בהנהגתו של הרב אליהו זצ"ל שהיה מחמיר מאד לגנוז אפילו עטיפה של ממתק שהיה רשום עליה מאחור "בהשגחת הבד"ץ ב. שהכל" בגלל שיש כאן הוראת הלכה, שעל וופל זה מברכים 'שהכל' והלכה זה עניין תורני ולכן לא ניתן להשליכו לפח.
עם זאת נראה שמעיקר הדין אין חובה להחמיר כ"כ
עלוני שבת כוללים בד"כ המון פרסומות ונראה שזה עיקר המגמה של כתיבתם (דברי התורה הם רק תרוץ להכנסת הפרסומות לבית הכנסת) לכן קשה לומר שהעלון כולו מקבל שם של 'חפץ קודש' שנכתב לשם הגדלת שם ה' בעולם, כיוון שכבר הקדמתי שהעיקר תלוי בכוונה בשעת הכתיבה. עניין נוסף הוא כוונת מכונת ההדפסה- כל הפוסקים כתבו שלא ניתן להכשיר ספר תורה שמודפס במכונת דפוס גם אם המדפיסים יהיו יראי שמיים ויכוונו לשם קדושת ספר תורה, זאת מכיוון שנראה מהתלמוד שקדושת הכתיבה תלויה בכך שנעשית פעולה ממשית של אדם הכותב ולא מדפיס. לכן גם נראה שאין התקדשות לחלק של העלון המוקדש לדברי התורה.

עם זאת כמו שלא זורקים לפח בצורה מבוזה תשמישי קדושה גם אם לא התקדשו בשם ה' ממש פשוט שאין לזלזל לגמרי בעלונים המכילים דברי תורה, מצד שני נראה שאם עוטפים את העלונים בתוך שקית אטומה (ועדיף בשתיים) ואז מניחים בפח אין בכך זלזול גדול ובהתחשב בהצפה הגדולה של כמות העלונים זה כנראה הפתרון המעשי היחיד לבעיה (מי שמנסה לרכז את העלונים עד שמישהו יטרח לגנוז אותם בסוף מגלה שכל הערמה התפזרה לכל עבר ולא רק שלא הביא כבוד לעלונים אלא אף גרם לבזיון גדול להם)

יום ראשון, 18 ביוני 2017

האם מצה אחרי פסח יכולה להיות לחם משנה?

תשובה: תלוי מה אתה מברך עליה
הסבר:
לפי כללי הברכות הרגילים מאכל מחמשת מיני דגן שעשוי במרקם קשה ש'כוססים אותו בשינים' ברכתו מזונות ולא המוציא לחם מן הארץ.
לפי הכלל הזה ברכת המצה היתה צריכה להיות 'מזונות' ולא המוציא בכל ימות השנה.
אומנם בגלל החשיבות שיש למצה בימי הפסח ובגלל שלמעשה עליה קובעים את הסעודה בימי החג (בהעדר לחם רך) בפסח מברכים על המצה המוציא ולא מזונות.
מה ברכת המצה בשאר ימות השנה?
לפי מנהג הספרדים (הרב עובדיה, לרב אליהו רק אחרי פסח שני) רק בימי הפסח יש חשיבות מיוחדת למצה ורק אז מברכים עליה המוציא ואילו בשאר השנה אין הבדל בין מצה לקרקר ולכן על שניהם מברכים מזונות בלבד מסיבה זו גם לא ניתן להשתמש במצה כלחם משנה בשבתות.
לפי הפסיקה המקובלת אצל האשכנזים, בגלל שבפסח המצה קיבלה חשיבות של לחם נשאר לה דין של לחם לכל השנה ולכן כל השנה מברכים עליה המוציא וניתן להשתמש בה כלחם משנה.
אומנם בשיטת הפסיקה האשכנזית לא הסבירו מה ההבדל בין קרקר שכולם מסכימים שברכתו מזונות לבין מצה שבמהלך השנה אין לה שום עדיפות על קרקר ובכל זאת מברכים עליה המוציא.

לכן לדעתי גם אשכנזים יכולים לפסוק כפסיקת השו"ע לעניין מצה בשאר ימות השנה (שהרי זו גם פסיקת האשכנזים עצמם בקרקרים) ולברך מזונות על מצה (ואין ללמוד מימות הפסח כי אז קובעים על המזונות סעודה ולכן לפי הכללים הרגילים זה הופך ל'המוציא'). ברור שמי שינהג כך לא יוכל להשתמש במצה כלחם משנה לשבת.

יום שני, 29 במאי 2017

מה משה קיבל בהר סיני

שאלה: אז מה קיבלנו ב"מתן תורה" בסיני?
תשובה:
יש בחז"ל ובראשונים מקורות שמהם נראה ש"קיבלנו בסיני את כל התורה כולה, התורה שבכתב והתורה שבע"פ הכוללת כל ההלכות ודקדוקיהן"
להלן אראה שלא ניתן כלל לקבל הדברים כפשוטם ואציע הסבר מעמיק שיסביר מה בדיוק קיבל משנה בסיני.
כך כתב הרמב"ם בהקדמה ל'משנה תורה':
כָּל הַמִּצְוֹת שֶׁנִּתְּנוּ לוֹ לְמשֶׁה בְּסִינַי בְּפֵרוּשָׁן נִתְּנוּ. שֶׁנֶּאֱמַר וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה. תּוֹרָה זוֹ תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב. וְהַמִּצְוָה זוֹ פֵּרוּשָׁהּ. וְצִוָּנוּ לַעֲשׂוֹת הַתּוֹרָה עַל פִּי הַמִּצְוָה. וּמִצְוָה זוֹ הִיא הַנִּקְרֵאת תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. כָּל הַתּוֹרָה כְּתָבָהּ משֶׁה רַבֵּנוּ קֹדֶם שֶׁיָּמוּת בִּכְתַב יָדוֹ.
כלומר נראה בפשט שמשה רבינו קיבל בסיני את כל התורה כולה עם כל פירושיה אלא שסיים לכתוב כל הדברים שקיבל בסיני רק לפני מותו.
אומנם נראה שחלקים גדולים מהדברים שנכתבו בתורה נאמרו למשה במקומות ובזמנים אחרים ונביא כאן את המקומות העיקריים שבהם לפי התורה נאמרו חלקים שונים של התורה:
"ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר: דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם:... "(ויקרא פרק א, א-ב)
       "וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר: דבר אל בני ישראל ואמרת..."(סוף ויקרא- כה, א)
      "וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד באחד לחדש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים לאמר:..." (במדבר א)
      "אלה המצות והמשפטים אשר צוה ה' ביד משה אל בני ישראל בערבת מואב על ירדן ירחו: " (פס' אחרון של במדבר)
       "אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן במדבר בערבה מול סוף בין פארן ובין תפל ולבן וחצרת ודי זהב:"(דברים א,א)  
מפסוקים אלו, ומרבים אחרים דוגמתם, רואים בעליל שחלקים נרחבים מהתורה לא נאמרו למשה בסיני, חלקים אלו כוללים גם מצוות שונות ולכן מן הסתם גם פירושיהן לא נאמרו למשה בסיני. למעשה כלל לא ייתכן לקבל שמשה רבינו קיבל בסיני את כל התורה (שבכתב) הכוללת גם את חטאי ישראל שייעשו במדבר כבר בעומדו בהר סיני, הרי א: רואים שהיה מופתע לגלות שעשו ישראל את העגל וב': אילו היו כל חטאי ישראל כתובים (ואף רק מסורים בע"פ) לפני שנעשו היה בכך פגיעה בחופש הבחירה של ישראל וזה וודאי דבר שלא ניתן לקבל.
למעשה נראה שאפילו דברים של הלכה- תושב"ע שנאמרו למשה בסיני לא היו ברורים לו לחלוטין ברגע שנצרך להכריע בהם הלכה למעשה, כך למשל אנו פוגשים את משה רבנו נבוך בעניין ירושת בנות צלופחד, האם אכן מגיעה להן נחלה או לא, עד שנצרך 'להקריב את משפטן לפני ה' .
אז מה כן הייחוד של מעמד 'מתן תורה' ומה ניתן בו?
הייחוד האמיתי של המעמד לא היה מגלל הדברים ש'שמענו במעמד זה', בסה"כ היה מדובר בענייני מוסר כלליים ובציוויים היסודיים נגד ע"ז, כל זה היינו מקבלים ממשה גם לולא המעמד כמו שקיבלנו שאר המצוות, אלא היייחוד היה בעצם המעמד, שכל ישראל חוו את הדיבור האלוקי וחשו שיש דבר כזה 'נבואה' ושה' באמת רוצה משהו מבני האדם, כולם גם חשו בעצמם את ייתרונו של משה ביכולתו לקלוט את דברי ה' ופנו אליו 'דבר אתה עימנו ונשמעה..". זה באשר לחשיבות של המעמד.
עדיין נותר לענות על השאלה המקורית "מה בתכלס' ה' נתן למשה ב40 הימים שהיה בסיני, הרי את התורה שבכתב נתן רק עד פרשת יתרו+ מס' פרשיות מסוף ספר ויקרא שנאמרו בסיני, והתושב"ע גם היתה מצומצמת לפרשות שניתנו לו בכתב?"
לשאלה זו יש תשובה מפתיעה במסכת שבת וכך מסופר שם:
בבלי שבת פט, א :
וא"ר יהושע בן לוי: בשעה שירד משה מלפני הקב"ה בא שטן ואמר לפניו רבונו של עולם תורה היכן היא?    אמר לו נתתיה לארץ!
הלך (השטן) אצל ארץ אמר לה תורה היכן היא?
אמרה לו: אלהים הבין דרכה וגו'. הלך אצל ים ואמר לו: אין עמדי. הלך אצל תהום, אמר לו: אין בי, שנאמר: +איוב כח+ תהום אמר לא בי היא וים אמר אין עמדי, אבדון ומות אמרו באזנינו שמענו שמעה.
חזר ואמר לפני הקב"ה רבש"ע חיפשתי בכל הארץ ולא מצאתיה... אמר לו לך אצל בן עמרם.  
הלך אצל משה אמר לו תורה שנתן לך הקב"ה היכן היא?
אמר לו (משה לשטן) וכי מה אני שנתן לי הקב"ה תורה ?!?
א"ל הקב"ה למשה "משה בדאי אתה  (?) (!)"
אמר לפניו רבונו של עולם חמודה גנוזה יש לך שאתה משתעשע בה בכל יום אני אחזיק טובה לעצמי?!?
אמר לו הקב"ה למשה הואיל ומיעטת עצמך תקרא על שמך שנאמר (מלאכי ג, כב) זכרו תורת משה עבדי וגו':
לפי הסיפור הזה שאלתנו לא מתחילה כלל, משה רבנו טען שהוא כלל לא מחזיק מעצמו כמי שקיבל כלל את התורה, לכן התשובה לשאלה "מה קיבל משה בסיני?" אמורה להיות "לא קיבל כלום"
כמובן שתשובה זו מוזרה מאד היא, הרי משה עלה להר לקבל תורה, וכן קצת לפני סיפור זה מובא הסיפור על כך שמשה עלה למרום לקבל התורה והמלאכים רצו לשורפו על 'חוצפתו' עד שאמר להם 'הרי כתוב בתורה כבד אביך ואמך, כלום אב ואם יש לכם?" ובכך הוכיח להם שהתורה שייכת לארץ כך הפסיקו המלאכים להתנגד לנתינת התורה למשה ונתנו לו מתנות. באותו סיפור גם כתוב שהשטן עצמו נתן מתנה למשה את סוד הקטורת  ואם כן למה הוא מחפש את התורה בסיפורנו?
בכלל התשובה של משה נשמעת מאד מוזרה, הוא לא עונה ישירות לשאלה 'איפה התורה' אלא מסביר שלא הגיוני שהוא קיבל תורה בגלל שהוא כזה ענו. אך מה קשור הענווה של משה שרואה עצמו כלא ראוי לקבל את התורה לשאלה 'באיזה כיס שמת אותה' ששואל אותו השטן? האם משה מנסה 'לרמות את השטן' ולהסתיר ממנו את העובדה הגלויה לכל באי עולם שהוא בדיוק קיבל תורה?
כמובן שהקב"ה תמה על התשובה המוזרה ושואל את משה 'וכי בדאי אתה?!?' מה אתה מכחיש את מה שהתרחש כאן רק לפני זמן קצר?!?
תשובת משה מפתיעה- הוא פותח במונולוג על כמה הוא לא ראוי לקבל אותה באומרו "וכי אני ראוי לקבל חמדה גנוזה יקרה כל כך שאתה הקב"ה משתעשע בה מלפני בריאת העולם?"
מה שמפתיע כאן זה שהקב"ה מקבל את התשובה, נראה שה' 'שכח' שהוא נתן תורה למשה, משה עם הענווה שלו הצליח לשכנע את ה' שהוא לא נתן לו כלום וזה לא 'בדיה'!
כיצד ניישב את הסתירה- מצד אחד משה קיבל תורה ומצד שני ה' מסכים לטענתו שהוא לא קיבל כלום?
נראה שהתשובה היא כזו: השטן (מקור הטעות) חשב (או מנסה לבלבל את משה לחשוב) שיש כזה דבר 'לקבל את התורה כולה ולשים אותה בכיס', כלומר שהתורה זה עניין סופי שניתן להעביר אותו מנותן למקבל ולהניחו בכיס כלשהו. זו טעות חמורה שמקורה בשטן! משה רבנו מלמד כאן שהתורה הינה ביסודה 'שעשוע אלוקי', כידוע בשביל שילד ישתעשע בצעצוע הצעצוע חייב להיות חדש בשבילו, לא משנה כמה הצעצוע יקר לאחר זמן מה ה'שעשוע' פוחת והוא נשכח בצד, לכן אם התורה מצליחה לשעשע את הקב"ה האין סופי מלפני בריאת העולם הרי שהיא בהכרח אינסופית בעצמה, ממילא גם לא ניתן 'לקבל אותה' ובטח שלא ניתן לשאול 'היכן שמת אותה', גדולתו של משה רבנו היתה שהוא לא התגאה לחשוב שהוא 'קיבל את התורה כולה', אילו היה השטן מצליח להטעותו בכך חלילה היתה נחסמת בפנינו האפשרות לקבל תורה אינסופית, תורה שיכולה להתייחס לכל אינסוף מקרי החיים שיכולים להתרחש במציאות. רק בזכות ענוותו של משה רבנו הבנו שרק חלק קטן מתוך האינסוף הוא קיבל בסיני ושחלק זה עם כל חשיבותו אינו כל התורה ועלינו להמשיך ולקבל את התורה בכל דור ודור מחדש, ע"י שנברר על כל מצב מתחדש של המציאות 'מה התורה אומרת על כך' שאלות חדשות נותנות תשובות חדשות, תשובות שמשה רבנו כלל לא היה מעלה בדעתו שייתכנו אך כולן ניתנות לנו דווקא מכוחו שהוא שנתן לנו את הזכות והחובה לחדש ולהגדיל את התורה שאותה הוא החל להוריד לעולם.
וכך מסופר בסיפור שבמסכת מנחות (כט ב):

אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שעלה משה למרום, מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות, אמר לפניו: רבש"ע, מי מעכב על ידך? אמר לו: אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות. אמר לפניו: רבש"ע, הראהו לי, אמר לו: חזור לאחורך. הלך וישב בסוף שמונה שורות, ולא היה יודע מה הן אומרים, תשש כחו; כיון שהגיע לדבר אחד, אמרו לו תלמידיו: רבי, מנין לך? אמר להן: הלכה למשה מסיני, נתיישבה דעתו.

יום ראשון, 28 במאי 2017

מה ההבדל בין מאפה בצק שברכתו מזונות, למאפה בצק שברכתו המוציא? מהי הברכה המתאימה לברך על פיצה?


תשובה
חז"ל מספרים ששאל רשע אחד את ר' עקיבא אם מעשי הקב"ה עדיפים על מעשי בני האדם?
לזאת ענה ר"ע שוודאי שמעשי האדם עדיפים על מעשי הקב"ה, עובדה היא שאנו אוכלים לחם ולא חיטים ולובשים בגדים ולא סיבים של צמר או פשתן. כך הסביר גם המצווה למול את הבנים, השלמת תיקון האדם נעשית ע"י עבודה אנושית ולא מתקבלת ישירות מהקב"ה.
עם זאת כמובן שתשובה זו זקוקה לאיזון, אנו חייבים לזכור שעם כל הכבוד ליכולתנו לתקן את החיטה ולהביאה למצב של לחם עדיין יצירת החיטה היא ללא ספק המעשה המשמעותי והקשה ביותר בכל התהליך, תיקון החיטה קל בהרבה (הגם שמשמעותי הוא) מיצירת חיטה. לכן ברור שכאשר אוכל האדם את מזונו לא די לשלם לאופה שלש בצק מהחיטה הטחונה והכניס הבצק לתנור אלא יש להודות עוד יותר לבורא שיצר את החיטה מאדמה ומים ואיפשר את יצירת הקמח וממנו הלחם.
זה היסוד לכל ברכות הנהנין.
עניין נוסף, צריך להבין שהלחם והמים הינם מוצרי יסוד, כאלה שניתן איתם לבד לחיות כל החיים, אכילת הלחם ושתיית המים לא יימאסו על האוכל והוא יספק את כל (לפחות בלחם מלא) רכיבי המזון הנצרכים לאדם זאת בניגוד לכל מזון ושתיה ממותקים או בעלי תוספות אחרות. בזמן חז"ל (ולמעשה גם בימנו בארוחות בוקר וערב), קביעת הסעודה נעשתה על לחם והיה ברור לכל שזה עיקר המזון של האדם.
כיצד באים לידי ביטוי בברכות ההבנות שלעיל?
על הלחם שהוא המזון היסודי והחשוב ביותר של האנושות תיקנו ברכה מיוחדת הכוללת את הכרת הטוב על כלל צורכי החיים היסודיים שקיבלנו מה', הכרה זו מחדירה בנו את ההבנה שיסוד החיים נתון מאת ה' ועלינו לשכללו במעשינו.
לכן ברכת המזון הינה דווקא על הלחם בצורתו ובטעמו הפשוטים, כך שייראה כמו אותו מזון שניכר לכל שהינו מצד אחד מזון יסוד ומצד שני יש בו השפעה של שיפור אנושי.
לכן קבעה ההלכה שכל לחם שהוסיפו לו חומרי טעם שמשנים את טעמו או את מרקמו וצורתו מ'לחם רגיל' לעניין אחר (גם אם הם טעימים יותר) תהיה הברכה 'מזונות' בתחילה ו'מעין שלש' בסוף.
עם זאת אם קובע האדם את סעודתו על מזון 'מוזר' שאינו לחם (וכמובן עשוי מדגנים) נקבע שדי בכך כדי לחייבו בברכת המזון בסוף ואם מתכנן זאת מראש גם מברך על מזון זה 'המוציא לחם מן הארץ' שהרי לאדם זה כעת מזון זה חשוב כמו הלחם וממילא גם הבכה בהתאם לכך.
למעשה:
לעיל כתבתי שלחם שהשתנה ל'עניין אחר' יורד לדרגת 'מזונות' ומאבד את החשיבות של בתור 'מזון יסוד'
ישנה מחל' בשאלה 'מה נקרא שינוי לעניין אחר?'
לאשכנזים זה מצריך שינוי גדול יותר מאשר לספרדים ולא די רק בשינוי קל בטעם אלא צריך גם שינוי בבצק ממש.
לדעתי ההבדל בין לחם לפיצה מספיק גדול בשביל להגדיר כל פיצה כמזונות גם אם הבצק עשוי מקמח ומים בעיקר, לא בגלל השינוי בטעם (שבזה אולי הם דומים) אלא בגלל שינוי המהות, כולם יודעים שפיצה היא 'פסט/ג'אנק פוד' שזה בדיוק ההפך מלחם שהגדרתו היא 'מזון יסוד שקובעים עליו סעודה' כאמור לדעתי די בהבדל זה כדי לקבוע שכל פיצה ברכתה מזונות. עם זאת כאמור אם קובעים סעודה על פיצה (כלומר לא רק חוטפים משולש בשביל הכיף אלא ממש יושבים לאכול כמה משולשים במטרה לשבוע) אז ה'פסט ג'אנק פוד' נהיה מבחינתך מזון אמיתי וצריך לברך עליו המוציא וברכת המזון.


יום רביעי, 10 במאי 2017

האם מותר להשתמש במגבונים לחים בשבת לניקוי תינוק?

האם מותר להשתמש במגבונים לחים בשבת לניקוי תינוק?
תשובה:
מותר להשתמש במגבונים לכל צורך של נקיון ולא רק לתינוקות או חולים.

הרחבה
שתי מלאכות האסורות בשבת יכולות היו לאסור את השימוש במגבונים אך כפי שאסביר להלן אופן השימוש הרגיל במגבונים לא אסור מצד שתיהן.
מלאכת 'מלבן- מכבס'
אסור לכבס בדים בשבת, אסור גם לסחוט מים מבד בשבת שהרי זה 'צורך כיבוס'.
אומנם מותר להרטיב ולסחוט בד אם זה נעשה ב'דרך לכלוך' כלומר שברור שהפעולה מטרתה ללכלך את הבד ולא לנקותו, לכן מכיוון שהשימוש במגבונים הינו מלווה תמיד בלכלוכם אין כלל בעיה של מלאכת מלבן בשימוש במגבונים בשבת.
מלאכת 'דש- מפרק'- סוחט
מהתורה אסור לסחוט מיץ ענבים מתוך הענבים וכן את שמן הזית מתוך הזיתים שהרי סחיטה זו יוצרת (וזה היסוד המרכזי למלאכות האסורות בשבת) חומר ששונה מהותית ממה שהיה קודם, הפיכת ענב ליין זה שינוי משמעותי ולכן אסור מהתורה, כך גם ביחס לשינוי שנוצר בדישת הזית ויצירת השמן.
לעומת זאת סחיטת תפוז ו'יצירת' מיץ תפוזים אסורה רק מדרבנן בגלל שלמיץ התפוזים אין חשיבות ששונה מהותית ביחס לתפוז. לכן כל האיסור הינו רק גזרה שמא יסחט ענבים או זיתים.
סחיטת נוזל חשוב שהגיע מבחוץ
יש מחלוקת בין האמוראים אם סחיטת מים (שהם משקה חשוב) מתוך מלפפונים כבושים נחשבת מלאכה.
לשיטת ר' יוחנן מכיוון שהמים שונים מהותית ממלפפון הרי שהוצאת המים תהיה אסורה מהתורה כמו בדישת ענבים וזיתים. רב ושמואל פסקו שגם במציאות כזו האיסור רק מדרבנן.
גם ר' יוחנן מודה שאם מוציאים את הנוזל לאיבוד ולא לכלי שיכיל את הנוזל בפני עצמו מותר לסחוט את המלפפון מהמים הספוגים בו(ר"ח). למעשה מותר להלכה אפילו לסחוט ענבים לתוך כלי שיש בו אוכל כיוון שבסוף התהליך היין לא יהיה נוזל שיעמוד בפני עצמו אלא המטרה הינה להספיגו חזרה לתוך 'מוצק' (זו הסיבה שמותר לסחוט לימון לסלט...).
לענייננו:
גם אם נגיד שהוצאת המים מהבד הינה שינוי מהותי כמו במקרה של הוצאת מים ממלפפון עדיין מותר יהיה להוציא המים אם לא סוחטים את הנוזל לתוך כלי שיכילם בפני עצמם. בעת השימוש במגבון מטרת הסחיטה היא לא ליצור מים שיעמדו בפני עצמם על העור אלא כל המטרה שייספגו בליכלוך ואח"כ מייד יחזרו למגבון, לכן במקרה כזה אפילו לשיטת ר' יוחנן המחמיר לא תהיה בעיה של 'סחיטה' בשימוש במגבון.

מכיוון שכאמור אין בשימוש הרגיל במגבון לא סחיטה ולא ליבון הרי שהשימוש בו מותר לכל צורך של ניקיון ולא רק לצורך קטנים או חולים.

המלצת העורך

מדוע חלק ממתינים 6 שעות בין בשר וחלב וחלק נוהגים פחות?

מה עניין של להמתין 6 שעות בין בשר וחלב? שני טעמים עיקריים הוזכרו לעניין: רש"י כתב: "משום דבשר מוציא שומן והוא נדבק בפה ומאריך...